Web Analytics

על תזונה ולחץ נפשי

12 במאי 2019 (עודכן לאחרונה: 2 ביוני 2019)

"אני לא מבין איך אתה חי בכלל, מאיפה יש לך ויטמינים?"

את השאלה הזו אני שומעת, לפחות מאדם אחד בשולחן, בכל פעם ופעם שאנחנו אוכלים עם החבר הזה. אתם יודעים, החבר הזה- שהתברך במטבוליזם מהשמים, אוכל מה שבא לו ולא משמין, ומה שבא לו לאכול, אגב, זה לא בדיוק עדשים ונבטים. למעשה, התזונה שלו מתבססת על קמח וסוכר, לפעמים קצת בשר, לפעמים קצת גבינה. הדבר הכי קרוב לירק שראיתי אותו אוכל הוא פיצה עם רוטב עגבניות.

ולא, אין לו צפדינה (מחלת המלחים, שמיוחסת לחוסר בויטמין C). הוא לא עייף. הוא לא חולה הרבה. בדיקות הדם שלו תקינות. הוא כנראה אחד האנשים הכי בריאים שאני מכירה. ולא, הוא לא מתקרב לספורט. גם לך יש חבר כזה? חבר שאוכל אותו הדבר מילדות, ובכל זאת תמיד יש מי שמופתע. "מה, אפילו לא תטעם? באמת? שום דבר ירוק אתה לא אוכל?"

הרפואה הסינית מייחסת חשיבות גדולה לתזונה מאוזנת. התזונה היא אחת משמונה דרכי הטיפול שעומדות לרשותנו, ועומדת באותה השורה עם הדיקור, הטווינא, הצ'י קונג, צמחי המרפא. כמו דרכי הטיפול האחרות, היא צריכה להיות מותאמת אישית לכל אדם, מחלה, עונה, סיטואציה. בחלק מהדברים אולי נתקלת בעצמך- האם המליצו לך פעם להרבות באכילת ג'ינג'ר כשהיית חולה?

הגנים שלנו הם הגנים שלנו, אין מה לעשות איתם. אבל איזו השפעה אדירה יש לנו על מה שנכנס ויוצא מגופנו! השליטה על התזונה שלנו היא בעצם השליטה היחידה שיש לנו על האנרגיה שהגוף שלנו יכול לייצר. עם כמה שהיא מוגבלת, היא שווה המון.

על עצמי, אני מרגישה את זה מיד. כשאני אוכלת באופן שלא מתאים לי אני עייפה ומדוכאת, חסרת אנרגיות לחלוטין. כדי להרים את האנרגיות שלי אני אוכלת משהו עם סוכר- אנרגיה זמינה- אבל זה רק גורם לסוכר ליפול אחר כך ולאנרגיות שלי לצנוח שוב. כתוצאה מזה אני גם מרגישה אשמה, גם עייפה, גם משמינה וגם דוגמה רעה למטופלים שלי.

אז איך זה יכול להיות? למה החבר הזה יכול לאכול ופל בלגי עם שלושה כדורי גלידה בלי שזה ישפיע עליו, בעוד שאני משמינה מלאכול סנדוויץ' מלחם שיפון ונבטים?

אין לי תשובה טובה ונחרצת, חוץ מזה שאנחנו עדיין לא יודעים הכל. אולי בעוד עשרים שנה תתברר החשיבות של הסוכר הלבן לבריאותנו. ואולי סתם, כולנו נולדנו מבורכים בתחומים מסויימים, ועם פחות מזל בתחומים אחרים. הוא התברך בבריאות.

מה שכן יש לי, זו השערה.

אני חושבת שהאיש הזה פשוט נהנה מהחיים. הוא עוסק במה שמעניין אותו ומספק אותו, גם בעבודה וגם בזמנו החופשי. הוא קוצר הצלחות בתחומים רבים. הוא מטייל המון (המון). הוא מצחיק וצוחק. הוא מתפנק על אוכל טעים, בלי רגשות אשמה ובלי התחשבנות. הוא ביחסים קרובים וחמים עם משפחתו.

כשאני ניגשת לתזונה של מטופל או מטופלת אני עושה זאת בזהירות רבה. אני נותנת המלצות כלליות. אף פעם לא תקבלו ממני תפריט. אני מאמינה מאד ש"חשוב לא רק מה אתה אוכל, אלא גם מה אוכל אותך". בשנות ה70 התפרסמו מחקרים ראשונים על ההשפעות החמורות של סטרס, לחץ, על גופנו. היום כבר ברור שלחץ הוא אחד מגורמי המחלה הנפוצים והמשמעותיים בעולם. אם אני ממליצה למטופל שלי להרבות באכילת גריסי פנינה, למשל, והוא נכנס ללחץ (מאיפה משיגים את זה? איך מבשלים? כמה לאכול ביום? צריך לאכול גם אם זה לא טעים? מה אפשר להוסיף כדי שזה יהיה טעים? כולן שאלות לגיטימיות, אך לפעמים מהדרך שבה הן נשאלות, אפשר להבין שנוצר לחץ גדול סביב זה), אני מיד אומרת לו לעזוב את זה. זה לא שווה את זה. גריסי פנינה מועילים לפתולוגיות מסוימות, זה נכון, אבל הנזק במקרה של סטרס יהיה גדול מהתועלת.

אז בפעם הבאה שתשבו לאכול עם מישהו כזה (אולי הוא אפילו חבר משותף שלנו), אל תתעסקו בצלחת שלו. במקום לשאול "איך אתה חי מזה?" נסו להתעניין בחייו, בחוויותיו ורגשותיו. אולי התשובה תעורר בכם השראה, ואם לא- אז לפחות ניהלתם שיחה שעבורו היא יותר מעניינת מהשיחה שהוא ניהל כבר מאות פעמים עם מאות אנשים. באחריות.

עוגה


לכל הפוסטים בבלוג >>>